Whose portrait is it, really? Seeing Me, Seeing You, Montefiore Gallery, Tel Aviv 2006

Whose portrait is it, really?

Dr. Erel Shalit, Jungian Psychoanalyst

With the advent of photography, portrait painting naturally declined. The instant photograph is so much more accessible than the laboriously painted portrait. With the widespread use of the camera and the ease of automatization, there is no longer a need even to pose in front of the professional photographer. And with computerized digitalization, mass production and mass reproduction are at everyman’s hand. Even the subtle improvement by retouch is part of the global laboratory, for everyone to intervene, copy and change, paste and delete.

But every development arrives at its zenith and breaking point, dialectically creating the need for its own opposite. When ease and speed, zapping and browsing, shallowness and copying become the dominant perspective, then the need for authenticity and character, reflection and depth of soul constellate as urgent necessity. Thus, the painted portrait returns in the search for genuine identity, for identity in depth.
But that very moment, everything becomes more complicated, and we are obliged to inquire, “Whose portrait is it, really?”

Looking at the amateur photo of children, family and friends, we have no doubt who the person in the picture is, and that the picture is of the person portrayed. But with the professional photography, the photographer may be distinctly present, certainly in artistic photography. And when we arrive at the painted portrait, the boundary between the artist and the “victim” becomes even more blurred.
For example, in 1905-1906, Gertrude Stein sat eighty times as a model for Picasso, but every time he erased the painting, in fact, destroyed the face of his model. Only later did he paint it out of memory. Is it only she, Gertrude Stein, that appears in the portrait, or do we recognize Picasso there, as well? 
Or, when we look at the paintings of Lucien Freud, we immediately see he has extracted archetypal themes from his object’s soul. In fact, he has used the painted person to emphasize universal motifs, prominently aspects of death and sexuality, Thanatos and Eros, which are of primary concern to him. He uses the painted object to artistically embody the issues of his, Freud’s, interest. He paints as if he were Freud, the psychoanalyst, who projects into his victimized patient his own counter-transferential preoccupations – but unlike the analyst, he has the freedom of the artist to do so.

Hagit Shahal relates differently to the person whose portrait she paints. She facilitates the extraction of the fullness of individual identity. She brings out the life and the soul, anima and character, which merge with the exterior features of the person. In her portraits, Hagit Shahal restores the depth of character, and they become truly three dimensional, not only by the master’s stroke, but marked by the soul of the artist. 
This is the very counterpoint to transient mass production and mass reproduction. It is the restoration of depth in lieu of post-modern fragmentation.

In classical theatre the actors wore masks, ‘personae,’ from which we also have the word ‘person.’ As a matter of fact, the mask hid the private face of the actor, thus enabling the voice that rises from archetypal depths to be heard – per sonare, ‘by means of voice.’ That is, we must not attend solely to the external features, but we have to see and to hear from within the depths of our personality. Thus, for instance, among the Greek gods, only Hestia is not visually depicted in art. Hestia, goddess of the hearth, fills the home, or the soul, with warmth, with feeling, with care and compassion. She is pure interiority and can not exist solely by herself, since she has no tangible physicality. But without her, the house becomes cold, empty and alienated. In profound portrait painting, we notice Hestia’s mark when the colours of mood and the fleshiness of soul come alive. 
Therefore, at the final account, the portrait belongs to the painted person whom the artist, like Hagit, has helped to come alight by integrating external physicality with internal subjectivity.

Dr. Erel Shalit, Jungian psychoanalyst, author of several professional articles and books. A new revised edition of his book The Hero and His Shadow: Psychopolitical Aspects of Myth and Reality in Israel has recently been published

של מי, בעצם, הדיוקן הזה?
ד"ר אראל שליט, פסיכואנליטיקאי יונגיאני

עם המצאת המצלמה והתפתחות הצילום ירדה קרנם של ציורי הדיוקן. צילום האינסטנט מוכן בן-רגע, נגיש ופשוט, לעומת העמל הרב שיש להשקיע בציור הפורטרט. השימוש הנרחב במצלמה ופשטות האוטומטיקה ביטלו כמעט כליל את הצורך לשבת מול צלם מקצועי. היום, עם הדיגיטליות הממוחשבת, התרחקנו עוד יותר והגענו לייצור ולהפצת המונים, בהושטת-יד קלה ובלחיצה על כפתור. אפילו שיפורי הרטוש הם חלק מהמעבדה הגלובלית – כל אחד יכול להעתיק, לשנות, להדביק ולמחוק.

אבל כל התפתחות מגיעה בשלב מסוים לשיאה, לנקודת השבירה שבה נולד הצורך למצוא את הניגוד לעצמה. כאשר הקלות והמהירות, הרדידות וההעתקה הופכים לנקודת המבט העיקרית, אזי מתגבש הצורך באמיתוּת, בייחודיות ובעומק של רוח וחשיבה: נולד מחדש הצורך בציור הדיוקן שימצא זהות אותנטית, תלת-ממדית.
באותו רגע עצמו נעשה הכל מורכב יותר, ואנו שומעים את עצמנו שואלים: 
של מי, בעצם, הדיוקן הזה?

בתצלום חובבני של ילדים, משפחה וחברים, אין ספק מי הוא האדם שבתמונה וכי התמונה היא של האדם המצולם בה. אך בצילום המקצועי ניכרת בבירור נוכחותו של הצלם, ובוודאי כך בצילום האמנותי. בדיוקן המצויר, הגבול בין האמן למושא הציור מיטשטש עוד יותר.

בשנים 1906-1905ישבה גרטרוד שטיין שמונים פעם לפני פיקסו, ובכל פעם הוא מחק, ולמעשה השחית את פניה. רק מאוחר יותר צייר אותה, מזיכרונו. האם רק היא זו שנמצאת בדיוקן שצייר? האם איננו מזהים שם גם את פיקסו?
כשמסתכלים בציוריו של לוסיין פרויד, רואים מיד כיצד חילץ מוטיבים ארכיטיפליים מנשמתו של מושא ציורו. הוא השתמש בדמויות שלו על-מנת להדגיש ולגלם בהן, אמנותית, נושאים אוניברסליים ובייחוד היבטים של מין ומוות, ארוס ותנטוס שהיו חשובים לו. הוא צייר כאילו היה פרויד הפסיכואנליטיקן שהמטופל שלו משקף את טרדותיו הקאונטר-טרנספרנציאליות, וכך העלה את המטופל קורבן. אבל לו, בניגוד לפסיכואנליטיקן, היה החופש לעשות כן.

חגית שחל מתייחסת לאדם שאת דיוקנו היא מציירת באופן שונה. היא מאפשרת את מלוא הביטוי של זהותו האישית. היא מוציאה לאור את החיות, את הנשמה ואת קווי האופי, ואלה מתמזגים עם תווי-פניו של האיש בעומק שהופך את הציור תלת-ממדי ביותר מרמה אחת – מושא הציור ואופיו, ומגע-ידו של האמן ונשמתו.
זהו הניגוד הגמור לארעיותם של הייצור ההמוני והחיקוי. זהו שיקום העומק האנושי לאחר הפירוק הפוסט-מודרני.

בתיאטרון הקלאסי עטו השחקנים מסכה, 'פרסונה' (משורש המלה person). המסכה הסתירה את פניו של השחקן ואיפשרה לקול הבוקע מהעומק הארכיטיפלי להישמע – per sonare”באמצעות הקול'. כלומר: עלינו לשים לב לא רק לתווי הפנים של הבשר אלא גם להבחין ולשמוע את עומק האישיות. כך, למשל, מבין האלים היווניים, הֶסטיה לבדה אינה מופיעה בציורי האמנות. הֶסטיה, אלת האח הבוערת, ממלאת את הבית ואת הנפש בחום וברגש, בדאגה ובחמלה. היא פנימיות טהורה ומשום כך אינה יכולה להתגלם בזכות עצמה, מאחר שאינה קיימת מוחשית. אך בלעדיה הבית קר, ריק ומנוכר. בציור-דיוקן מעמיק ורב-משמעויות אנו מגלים את סימני ההיכר של הֶסטיה בצבעי הרגש ובביטויי הרוח הקמים בו לתחייה.
האמן, כפי שעושה חגית, מצייר את האדם ומסייע להוציאו לאור על-ידי שילוב תווי הפנים בסובייקטיביות הפנימית.

ד"ר אראל שליט, פסיכואנליטיקן יונגיאני, מחבר ספרים ומאמרים. ספרו "הגיבור וצלו: היבטים פסיכו-פוליטיים של מיתוס ומציאות בישראל" יצא לאחרונה לאור במהדורה חדשה (באנגלית).