Viewing Portrait, Danon Gallery, Tel Aviv 2007

viewing Portrait
Exhibition Opening: Friday, 19.10.07 at Noon
Exhibition Closing:  Friday, 13.11.07

Nona Orbach – Photography, Gad Apotecker – Painting, Tamar Bar Zahev – Painting, Noami Brikman – Painting, Menachem Mezrahi – Painting, Danny Reisner – Sculpture, Hagit Shahal – Painting, Hanna Shir – Embroidery, Drora Schpeiz – Photography
Curators: Dalia Danon, Irit Levin
Text: Nir Harmat

 “The portrait, the outward image of a human, can not be seen by himself. In daily life one sees all but its own face. In order to view his appearance, he must step out of his own skin and become a fellow man. Self-portrait image is a man’s departure from his own eye sockets, from the conception of self and into the robes of another person who therein paints the subject for the sake of the man. The inner ‘Other’ pops in the forefront of his consciousness and from the perspective of the ‘Other’ he perceives himself” (Ariel Hirschfeld, 1992)

The exhibition’s presenting artists have created impressions of facial features and in doing so view their appearance from the exterior, while positioning a mirror slanted to reflect the interior.  
The silhouette reflected from the images reveals a visual juncture between the interior and exterior self, between the conscious and the imaginary and the abstract self.
Throughout the years artists have painted portraits in an attempt to capture a notion of “truth”, whether that is for ritual need, spiritual purpose, documentation, or as a sign of social status or artistic expression. 
The exhibitionbrings together nine artists, each of whom have tackled portraiture from a singular perspective and derived from a different inner position. It is as if one is attempting to gaze at a figure without the act of looking. It is an effort to treat the self as a third person in order to decode and express “self” in the most significant manner. On the other hand, portraits therefore enable the artist to express himself/herself through every man’s eyes.
An ambivalent practice exists within the presentation of the portrait; On the one hand, the portrait immortalizes the subject on canvas and ostensibly stops time, while on the other hand, the very act of immortalization or commemoration entraps the subject within a frozen, dead plane. Portrait images, much like looking in a mirror, expose time’s presence and reveal the quality of Memento Mori, “Remember your mortality”, as a symbol of time’s all consuming power.

The exhibition offers a journey between the facial features and the artistic outlines and opens an aperture that is both intimate and revealing at the same time.

מבטים על דיוקן

פתיחה: יום שישי 19.10.07 בשעה 12:00
נעילה: יום שישי 13.11.07 בשעה 19:00
נונה אורבך- צילום מטופל, גד אפוטקר – ציור, תמר בר זאב - ציור, נעמי בריקמן- ציור,מנחם מזרחי - ציור, דני רייזנר – פיסול, חגית שחל – ציור, חנה שיר – ריקמה, דרורה שפיץ- צילום
אוצרות: דליה דנון, אירית לוין. טקסט: ניר הרמט

הדיוקן, חזות פניו של האדם, אינו נראה על ידו. הוא רואה הכול מלבד את פניו. כדי לראות את פניו, על האדם לצאת ולהיות זולת. הדיוקן העצמי הוא יציאה של אדם מתוך ארובות עיניו והתחפשות לזולת, המצייר לו את פניו למענו. ה"אחר" שבתוכו קופץ אל חזית תודעתו, ומתוך אחרותו הוא רואה את עצמו*.

האמנים המציגים בתערוכה, רוקמים תווי פנים, קלסתרים, מתבוננים דרכם החוצה ומציבים מראה המוטה פנימה. 
הבבואה הנשקפת מהעבודות מביאה דמות שהיא בין העצמי החיצוני, כפי שאדם נשקף במראה, לבין העצמי התודעתי, המדומיין, המופשט. 
לאורך השנים צוירו דיוקנאות לשם הגשמת ה"אמת"; לצורכי פולחן, למטרות דתיות, כאמצעי תיעודי, כסמל סטטוס חברתי, כאקספרסיה אמנותית. 
התערוכה מפגישה תשעה אמנים אשר אצל כל אחד מהם תאור הדיוקן משמש למטרה שונה ומגיע ממקום אחר, פנימי. נדמה שישנו ניסיון להתבונן בדמות, מבלי לראות אותה. ניסיון להתייחס אל העצמי בגוף שלישי על מנת לפענחו ולבטאו באופן המשמעותי ביותר. יחד עם זאת, ציור דיוקן מאפשר לאמן לבטא את עצמו מבעד לדמות האחר.
בייצוגי דיוקנאות מתקיים תהליך דו ערכי; מחד גיסא, הדיוקן המונצח על בד הציור מנצח את הזמן ועוצר אותו ומאידך גיסא דווקא פעולת ההנצחה והשימור הם אלו שכופים עליו חזות קפואה וממיתה.
דימויי פורטרטים, בדומה לאקט התבוננות במראה, חושף את נוכחותו של הזמן ומביא נוכחות של Memento Mori , "זכור את המוות" כסמן לזמן המכלה.
התערוכה מציעה מסע בין תווי פנים, בין קווי מיתאר ופותחת צוהר שהוא חושפני ואינטימי באותה המידה.

 אריאל הירשפלד, דיוקן עצמי או הדיוקן בדרך אל ה"עצמי", הליקון מס' 5 חורף 1992 *