Seeing Me, Seeing You, Montefiore Gallery, Tel Aviv 2006
Seeing Me, Seeing You
"I hold that the perfection of form and beauty is contained in the sum of all men."
-- Albrecht Dürer (1471-1528)
Hagit Shahal, a seasoned artist who has exhibited extensively, focuses her gaze in the current exhibition on the portrait. Occupying a significant part of her oeuvre, her portraits now receive apt exposure. In these works Shahal continues an age-old tradition of portraiture: from time immemorial artists have explored human intricacy, the choreography of body language as a mirror to the hidden facets of the human soul. Furthermore, the depicted figure provides a look into the artist's own life and character.
The exhibition "Seeing Me, Seeing You" embraces a wide range of aspects in the portraiture genre. The artist's preoccupation with object-subject relationship raises and reinforces several questions: Who is the observer and who is the observed, who is the viewer and who is being viewed? How does one perceive himself, and what is one's attitude to one's own portrait? How does the artist perceive herself, and in what way is her figure perceived by the viewer?
Close scrutiny of Shahal's entire oeuvre reveals a fascinating, intense body of work, the product of consistent practice, which reflects the human portrait and its various strata. The works confront different modes of figure representation, exploring the constant tension between internal and external essence. They capture a moment, a state of mind, reconstructing and preserving a memory, and all of them manifest – more or less explicitly – the sensuousness raging above and below the surface.
Shahal's work corresponds with documentation and perpetuation, as well as with a female discourse. She wanders between different eras and trends – from Abstract Expressionist painting to Pop Art and Super-Realism. The gaps between high art and low art become blurred.
The exhibition features four different aspects of portraiture: commissioned portraits, portraits initiated by the artist, self-portraits, and portraits painted for the press.
The work on commissioned portraits begins with the artist's meeting with the model. Throughout the encounter, in the course of conversation and impression gathering, she photographs the model. In the multiple photographs, which will later serve as raw material for the work, the figure's various features, his body language and unique personality traits are captured. All these will be studied and explored in the studio intimately, in front of the photographs. Internalization of the figure's presence occurs in a process that synchronously blends the moments frozen by the camera with the living, personal impressions. "I feel as though I am a conduit through which information travels, blending and uniquely processed," the artist discloses.
A deconstruction and reconstruction of the figure, exploration of the facial features and expressions, exposure of the fine mannerisms – all these are part of the process of discovery and approximation of the figure's authenticity. Thus, in the portrait of Dr. Rudi, for example, the psychologist is seen with his brow furrowed in thought, his head leaning on his hand, his eyes observing piercingly; his figure is close, non-formalist, and the background lends it a dramatic air.
The work on these portraits is not executed from a critical point of view, or in an attempt to "peel" layers from the figure. The artist's gaze is fully conscious of the work's purpose – to reflect the face and personality of the depicted subject in a "flattering," representative manner, and in order to do so, she must set boundaries and employ self-discipline. Above all, however, it is Shahal's uncompromising commitment to her unique painterly style that is at work here. The act of painting is always performed with a proficient hand that generates a colorful, dynamic tension and high plastic qualities.
Exposure of the portrait to the depicted subject is always a dramatic, difficult moment. The latter's self image – countenance, reflection, gaze – does not always correspond with his portrait as reflected in the assembly of gazes which the artist has refined and encapsulated. The model is first invited to view his painted portrait in the company of someone close to him who can contribute his view, the way in which the model is reflected in his eyes.
Portraits initiated by the artist are portraits of people from the artists close and more distant circles. In these works an encounter occurs between internal and external reality, and the experiences become refined in the course of their exposure and processing in the painterly process. In this instance too, the artist takes numerous photographs, but these works are distinguished by freedom and daring uncharacteristic of the commissioned works. This independence from obligation to the painterly object furnishes the artist with total freedom of action, and here she indeed paints as she sees and feels. This freedom is distinctively manifested in the portrait of her aging mother – seated or reclining, her glasses are blurred and obscure (possibly an allusion to weakened eyesight), and her figure which is wholly alert – even the glass in her hand is tipped slightly – conveys a tension between the body's age and the vivacity of the soul. Discernible in this group of works are the sense of three-dimensionality and the tension between the figure and the background coloration. The bodily postures are less "traditional," and the treatment of the face is freer and more spontaneous.
The self-portrait has accompanied Shahal through many periods in her work. Expressive portraits with an erotic flavor; a self-portrait that changes identities, oscillating between sensuality and a-sensuality. Shahal expands the female definition, while the affinity to Abstract Expressionist painting, to American Pop, and to documentary photography echoes in the background.
In 1992 Shahal presented an exhibition in Arsuf Art Gallery dedicated solely to self-portraits. The series included close-ups of her face on large-scale canvases. Expressive images of female beauty conveying sensuality and vitality alongside pain and loneliness, on a surface of sensuous colorful ornamentalism. It is staged painting of the artist as a model expropriated from its existence as a subject, transformed into an object.
A series of black-and-white drawings created at a later stage features a concise representation of the figure: the figure of the artist lying naked on the carpet, face and body blurred and concealed, against the backdrop of rich ornamental texture. This psychological portrait deliberates between the eye's aspiration to delve further in, and the urge to conceal and blur the penetrating gaze.
Like many other artists, Shahal returns to the self-portrait repeatedly during different periods of work, in a type of intricate quest into the essence, identity, moods and mindsets. The processed contents are preserved in "memory windows," and will later recur in various paintings.
Portraits painted for Yedioth Ahronoth are Shahal's best known group of paintings: every week for three years she depicted one of the prominent figures in politics and culture – the portrait of a person with whom the media engaged during that week. Thus a mass of works gradually cumulated, which crystallized into a group portrait of sorts – the profile of a society. Once a week Shahal received from the newspaper's archive photographs of the figure she was asked to depict. Unlike an illustration intended to be incorporated in an article and refer to its contents, here the artist did not receive any content-related information. As a point of departure for the painting she used only the photographs and her subjective impressions of the figure to be portrayed.
These portraits have a quintessential sketchy character, and they are strewn with swift, vivid color stains: the short time allotted for the work – often a deadline of only three hours – demands accurate work and high technical proficiency, disallowing inquisitive scrutiny into the subject's character and personality. Nevertheless, this intense, quick process often spawned impressive results.
Politicians, generals, artists – the shapers of Israeli society – alongside family and friends, all look at us from the exhibition space, observing and being observed, revealed to us in all their being within the visual theater of the artist's making, looking directly at the viewer, forcing him to look them straight in the eye.
Irit Levin, Curator of the Exhibition
רואה ונראה
אני מאמין ששלמות הצורה והיופי כלולה בכל בני-האדם כולם.
אלברכט דירר 1471-1528
חגית שחל, אמנית ותיקה שמאחוריה לא מעט תערוכות, ממקדת הפעם את המבט בדיוקן.
עבודות הדיוקן שלה, התופסות חלק נכבד ומשמעותי בעבודתה, זוכות עתה לחשיפה הולמת. בעבודות אלה ממשיכה שחל מסורת עתיקת יומין של ציורי דיוקן: מאז ומעולם חקרו אמנים את מורכבותו של האדם, את הכוריאוגרפיה של שפת הגוף כאספקלריה להיבטיה הנסתרים של הנפש האנושית. הדמות המצוירת מאפשרת הצצה גם אל טפח מחייו ומדמותו של האמן.
התערוכה "רואה ונראה" מקיפה את הז'אנר מטווח רחב של היבטים. עיסוקה של האמנית
ביחסי הגומלין בין האובייקט לסובייקט מחדד את השאלה מי הצופה ומי הנצפה, מי המתבונן
ומיהו הנראה? כיצד תופס האדם את עצמו ומה יחסו לדיוקן שלו? איך רואה האמנית את
עצמה, ובאיזה אופן נתפסת דמותה על-ידי הצופה?
התבוננות מעמיקה במכלול יצירתה של שחל חושפת לפנינו גוף עבודות אינטנסיבי ומרתק,
פרי עשייה עקבית המשקפת את הדיוקן האנושי על רבדיו השונים. העבודות מתמודדות עם
אופנים שונים של ייצוג הדמות, ובוחנות את המתח המתמיד בין מהות פנימית לחיצונית. הן
לוכדות רגע, הלך-רוח, משחזרות ומשמרות זיכרון, ובכולן באה לידי ביטוי – גלוי יותר או
פחות – היצריות הרוחשת מעל ומתחת לפני השטח.
עשייתה של שחל מתכתבת עם תיעוד והנצחה, ועם שיח נשי. היא משוטטת בין תקופות
וזרמים שונים – מציור אקספרסיוניסטי מופשט ועד לאמנות הפופ ולסופר- ריאליזם. הפערים
בין אמנות גבוהה לנמוכה מיטשטשים.
בתערוכה מוצגים ארבעה היבטים שונים של הדיוקן: דיוקנאות מוזמנים, דיוקנאות שיזמה
האמנית, דיוקן עצמי, ודיוקנאות שצוירו לעיתונות.
דיוקנאות מוזמנים העבודה על הדיוקן המוזמן ראשיתה במפגש שעורכת האמנית עם
המודל. לכל אורך המפגש, תוך שיחה והתרשמות, היא מצלמת אותו. בתצלומים
המרובים, שבהמשך ישמשו חומר גלם לעבודה, נקלטים איפיוניה השונים של הדמות, על
שפת הגוף וקווי האישיות הייחודיים לה. כל אלה יילמדו וייחקרו בסטודיו באופן אינטימי, מול
התצלומים. הפנמת נוכחותה של הדמות נעשית בתהליך שמערב באורח סינכרוני את
הרגעים שהוקפאו בעדשת המצלמה עם הרשמים האישיים, החיים. "אני מרגישה כמו צינור
שאינפורמציות שונות עוברות דרכו, מתערבבות זו בזו, ומקבלות עיבוד ייחודי", אומרת
האמנית.
פירוק והרכבה של הדמות, חקירת תווי הפנים והבעותיהם, חשיפת המניירות הקטנות - כל
אלה הם חלק מתהליך הגילוי וההתקרבות לאותנטיות של הדמות. כך בדיוקנו של הפסיכולוג
ד"ר רודי, למשל, הוא ניבט אל הצופה כשפניו חרושות מחשבות, ראשו נשען על ידו, עיניו
בהתבוננות חדה, דמותו קרובה, לא פורמליסטית, והרקע מוסיף לדמות נופך דרמטי.
העבודה אינה נעשית מתוך מבט ביקורתי, או מתוך כוונה " לקלף" את הדמות. מבטה של
האמנית מודע לחלוטין לתכלית העבודה – שיקוף פניו ואישיותו של המצויר באופן "מחמיא",
ייצוגי, ולשם כך עליה לתחום גבולות ולהפעיל משמעת עצמית; אבל מעל לכל פועלת אצל
שחל מחויבותה האמנותית, ללא פשרה, לסגנון הציור הייחודי לה. מלאכת הציור נעשית
תמיד ביד מיומנת, שמייצרת מתח צבעוני דינאמי ואיכויות פלסטיות גבוהות.
חשיפת הדיוקן לפני המצויר היא רגע דרמטי, לא תמיד פשוט. לא תמיד יחפוף הדימוי העצמי
של המצויר – ארשת פנים, בבואה, מבט – את דיוקנו המשתקף מתוך אוסף המבטים
שזיקקה ותימצתה האמנית. האדם המצויר מוזמן לצפות לראשונה בציור הדיוקן בחברת אדם
קרוב לו, שיתרום גם את מבטו, את השתקפות המודל בעיניו שלו.
דיוקנאות שיזמה האמנית הם פורטרטים של אנשים מסביבתה הקרובה והרחוקה.
בעבודות הללו מתחולל המפגש בין מציאות פנימית לחיצונית, כשהחוויות מזדככות תוך כדי
חשיפתן ועיבודן בתהליך הציורי. גם כאן מצלמת האמנית צילומים רבים, אך עבודות אלה
מצטיינות בחופשיות ובתעוזה שאינן מאפיינות את העבודות המוזמנות. השחרור ממחויבות
כלפי האובייקט מעניק לאמנית חופש פעולה מוחלט, וכאן היא אכן מציירת כפי שהיא רואה
וחווה. החופש הזה בא לידי ביטוי מובהק בדיוקן האם בשנותיה המתקדמות – ספק ישובה ספק שכובה, משקפיה מטושטשות ומעורפלות (אולי רמז לראייה שנחלשה), וכל דמותה השרויה בכוננות – אפילו הכוס שבידה נוטה קלות – משדרת מתח בין זיקנת הגוף לעירנות הנשמה. בקבוצת עבודות זו בולטים תחושת התלת-מימד, והמתח בין הדמות לבין הצבעוניות ברקע. תנוחות הגוף "מסורתיות" פחות, והטיפול בפנים חופשי וספונטני יותר.
הדיוקן העצמי מלווה את שחל לאורך תקופות שונות ביצירתה. דיוקנאות אקספרסיביים,
בעלי גוון אירוטי, אוטופורטרט המחליף זהויות, כשהוא נע בין סנסואליות לאסנסואליות.
שחל מרחיבה את ההגדרה הנשית, כשברקע מהדהד הקשר לציור האקספרסיוניסטי
המופשט, לפופ האמריקאי ולצילום התיעודי.
בשנת 1992 הציגה בגלריה ארסוף תערוכה שכולה דיוקן עצמי. בסדרה הוצגו ציורי תקריב
של קלסתרה על בדים גדולי ממדים. דימויים אקספרסיביים של יופי נשי, המשדרים חושניות
וחיוניות לצד כאב ובדידות, על מצע של אורנמנטיקה צבעונית חושנית. זהו ציור מבוים, של
האמנית כמודל שהופקע מקיומו כסובייקט והופך לאובייקט.
בסדרת רישומים בשחור-לבן, שנעשתה בשלב מאוחר יותר, מופיע ייצוג תמציתי של הדמות:
דמות האמנית שכובה מעורטלת על השטיח, קלסתרה וגופה בטשטוש והסתרה, על רקע
העושר הטקסטורלי של האורנמנטיקה. דיוקן פסיכולוגי זה כמו מתלבט בין השאיפה להעמיק
את המבט פנימה, לבין הדחף להצניע את המבט החודר ולטשטשו.
כאמנים רבים אחרים, חוזרת גם חגית שחל אל הדיוקן העצמי שוב ושוב במהלך תקופות
היצירה השונות, במין מסע מורכב של עיסוק במהות, זהות, הלכי-רוח ומצבי נפש. התכנים
שעובדו נשמרים ב"חלונות זיכרון", והם יחזרו ויופיעו לאחר מכן בציוריה השונים.
דיוקנאות שצוירו עבור "ידיעות אחרונות" הם קבוצת הציורים המוכרת ביותר של
חגית שחל: במשך כשלוש שנים, מדי שבוע בשבוע, ציירה אחת מן הדמויות הבולטות
בפוליטיקה ובתרבות – דיוקנה של אישיות שהתקשורת עסקה בה באותו שבוע. כך נאספה
לאיטה מסה של עבודות שהתגבשה למעין דיוקן קבוצתי – פרופיל של חברה. אחת לשבוע
קיבלה שחל מארכיון העיתון "ידיעות אחרונות" תצלומים של הדמות שאותה התבקשה לצייר.
שלא כבאיור שנועד להשתבץ בתוך כתבה ולהתייחס לתכניה, כאן לא קיבלה האמנית מידע
על התכנים. כנקודת מוצא לציור לא שימשו אלא התצלומים, ורשמיה הסובייקטיביים של
האמנית מן הדמות המצוירת.
לדיוקנאות הללו אופי רישומי מובהק, והם זרועים כתמי צבע מהירים ועזים: הזמן הקצר שהוקצב לסיום העבודה – לעיתים תוך שלוש שעות – דורש עבודה מדויקת ומיומנות טכנית גבוהה, ואינו מתיר התבוננות חקרנית באופייה ובאישיותה של הדמות המצוירת. דווקא התהליך המהיר והאינטנסיבי הזה הוליד לרוב תוצאה מוצלחת ביותר.
פוליטיקאים, גנראלים, אמנים – מעצבי החברה בישראל – לצד בני משפחה וחברים, כולם
ניבטים אלינו מחלל התצוגה – צופים ונצפים, מתגלים לנו במלוא הווייתם בתיאטרון החזותי
שבראה האמנית, מתבוננים ישירות בצופה ומאלצים אותו להישיר אליהם מבט.
אירית לוין, אוצרת
|