Double Trouble, ApartArt Gallery, Tel Aviv 2011

סדרת העבודות "Double Trouble " היא מקבץ של חיתוכי לינוליאום, שנוצרה ללא תכנון, תוך כדי עבודה על נושא אחר, לקראת תערוכה שהתקיימה במאי 2010 בתל אביב.

לראשונה בחיי התחלתי לגלף ולחתוך בלינוליאום. הטכניקה המיוחדת לגילוף הזה הובילה אותי לתוצאה הראשונית, הדומה לכאורה ליצירת חותמות. בצירוף הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור-לבן, נולדו הדימויים ללא היסוס או גמגום, והם נבדלים מהדימויים המופיעים בעבודותיי בדרך כלל.

אפשר לראות בעבודות מחוכים, נעלי "סטילטו", גרבי רשת מהודקים בביריות, מגפי עור עם עקבים מחודדים ונשים שבורות הכבולות באופנים שונים. הכתובת "מה את רוצה" מופיעה בחלק מהעבודות, לפעמים בשלמות ולעתים במקוטע.

בספרו "הצגת האני בחיי היומיום" [הוצאת רשפים דביר, 1980] כותב ארווינג גופמן [Goffman] על האדם כ"שחקן חברתי", הלובש את זהותו כמגלם תפקיד. האדם החברתי הוא שחקן המופיע בפני קהלו, התנהגותו היא כ"הופעה" (Performance). ההתנהלות היומיומית השגרתית היא בגדר "מופע", שחושף בדרכו משמעויות.

בסדרה " Double Trouble" אין מדובר בסקס ביזארי כמות שהוא. האביזרים המופיעים בעבודות והתנוחות השונות מייצגים אלמנטים שמונעים מנשים, בין השאר, תנועה חופשית ונוחה.

ל"סימנים" הללו יש מטען של פרשנויות תרבותיות והם מעוררים שאלות בסגנון "מה הם אומרים עלינו?", "מה בעצם אני אומרת על עצמי?" הנשיות העולה מן העבודות נראית מנקודת מבט פטריארכאלית, הנטועה בתודעה המקובלת. העבודות האלה מייצגות את התהייה שלי, "מה את (אני) רוצה?"

לאורך תהליך גילוף הלינוליאום, פציעת החומר והסרת שכבות ממנו על ידי סכינים חדים כתער, צפו שאלות המעסיקות אותי זה שנים. לא דנתי בהן באופן הזה בתהליכי הציור המוכרים לי. העבודות נאספו ונערמו כמו שברים ובעקבותיהן עלו התהיות, באופן מילולי.

את כלי העבודה שלי אני מאכסנת בתיק בד, שאני מכנה "תיק הסריגה שלי". אני לוקחת אותו איתי לחופשות, או עובדת איתו בשבתות על המרפסת. סריגה, הנתפסת כמלאכה נשית מסורתית, מתקשרת אצלי למלאכה של סכינים ופציעות.

כואב לי פרק יד ימין מהגילוף. דרוש כוח כדי לגלף את הנשים הכנועות האלה, שתנועתן מוגבלת.

האם הנשים שלי, הכבולות בחצאיות צרות ועקבים בלתי אפשריים, תוכלנה לשמור על עצמן, להזדקף לכשתרצנה ולהחזיר לעצמן את המבט?

חגית שחל