Ornaments, Nelly Aman Gallery 1997

The constant confrontation between order and chaos

In Hagit Shahal’s previous exhibition (at the Arsuf Gallery, Rishpon, in 1992), she presented paintings of self-portraits. in which she was seen reclining on a carpet background, with her face reflecting a variety of expressions and moods: pensive, dreamy, seductive, tense, tormented. The current exhibition presents the next phase in the process of her work: the (physical) self-portrait has vanished, as though absorbed and swallowed up into the carpet, and the painting has become a kind of psychic portrait reflecting inner sensations and vibrations that have seeped in among the ordered patterns of ornamentation and wreaked havoc there.

The painterly tension is totally contained in this constant confrontation between order and chaos. between systematic organization in asymmetrical structure and an emotional outburst in a liberated technique, between traditional ornamentation in a fixed Persian-carpet format and freedom of artistic action in an “action painting” of :h soul.
In the seventies Hagit Shahal returned from her art studies in Holland. equipped with the European tradition of painting, and “landed” here in the midst of the minimalist and a period of Israeli art. She attempted to bridle her natural attraction to beauty and to navigate her work towards the intellectualistic and the analytical which were prevalent at the time, but her struggle with beauty was never whole-hearted, and signs of beauty were evident in her works from the seventies as well. In the eighties. with the slackening of the tethers of conceptual art, there appeared - as a natural reaction - a wave of expressionistic paint in bold colors and stormy technique. Like many others, Hagit Shahal too took part in this turnabout, and with the weakening of the intellectualistic facto. which as never the force that motivated her painting, there remained the struggle between “the beautiful” and “the expressive”

- and this is the tension that nourishes her work to this day. The notion of “beauty” (in all its different formulations) had been dominant in art throughout history, and it was only in the 19th century that its centrality began being undermined, and most approaches to art began to prefer to attribute a function of “truth” or of emotional expression to art. On her private journey, then, Hagil Shahal has traversed a similar route to that taken by art history as a whole in her replacement of “the beautiful” by "the expressive", although she has not eschewed the former, but, rather, has found a new beauty in the latter. 

Hagit Shahal’s current method of work begins with her photographing carpets that have caught her eye at the ‘Tirosh” public sales: mainly carpets with dense and convoluted patterns. because she is attracted to their arabesque abundance and their flowing rhythms. She then places tracing paper over the photograph and prepares a line drawing of its pattern. She enlarges this drawing by the Xerox process and then projects it with an epidiascope onto the canvas. At this point she begins her quest for a composition by moving and slanting the arrangement of patterns on the canvas until she decides what portion of the carpet will be inserted into the format of the painting, and in what way.
In contrast to the carpets, which served as a point of departure. in the paintings the composition is never complete, symmetrical, centered and exact. In most cases she includes part of the pattern in the margins of the carpet and a section of its central part, and the lines of the carpet are drawn with a slight deviation in respect to the lines of the frame of the rectangular canvas. Since our perception naturally tends to bring to bear principles of adjustment, analogy and order, this creates a certain discomfort. Another kind of tension is produced when the complete and recurring decorative patterns become impaired, break up and dissolve before our eyes in a way that injures our Gestalt perception. A third kind of friction stems from the double interplay and constant oscillation between the two-dimensional and the three-dimensional. The carpet is, of course, flat, but in Hagit Shahal’s paintings illusions of depth open up in it. They contain twilight zones and dark purple abysses from which stylized arabesques rise and float. The paintings are made of a number of layers of paint, and the secret of their rich baroque magic, which reveals itself from beneath the topmost layers, resides in the dark depths of purples and browns, reds and pinks, from among which, here and there, the inner radiance of a lower level in ultramarine blue emerges.

Talia Rapaport

העימות המתמיד הזה בין סדר לכאוס

בתערוכתה הקודמת של חגית שחל (בגלריה ארסופ, רשפון 1992) היא הציגה ציורי דיוקנים עצמיים, בהם נראתה כשהיא שרועה על רקע שטיח ופניה משקפות הבעות ומצבי רוח שונים: מהורהרת, חולמנית, מפתה, מתוחה, מיוסרת. התערוכה הנוכחית מציגה את השלב הבא בתהליך עבודתה: הדיוקן העצמי (הפיזי) נעלם, כאילו נספג ונבלע בשטיח והציור הפך למעין דיוקן נפשי, המשקף ויבראציות ותחושות פנימיות, שחלחלו אל בין דגמי הקישוט הסדורים ופרעו בהם.
המתח הציורי מקופל כולו בעימות המתמיד הזה בין סדר לכאוס, בין אירגון שיטתי ומבנה סימטרי לבין פרץ רגשי וטכניקה משוחררת, בין אורנמנטיקה מסורתית ומתכונות קבועה של שטיח פרסי לבין חופש הפעולה של האמנות ו"ציור הפעולה" של הנפש.
בשנות השבעים חגית שחל חזרה מלימודי אמנות בהולנד מצויידת במסורת הציור האירופאי ו"נחתה" כאן בעיצומה של התקופה המינימליסטית והמושגית באמנות הישראלית. היא ניסתה לרסן את משיכתה הטבעית ליופי ולנווט את יצירתה אל השכלתני והאנליטי כמקובל אז, אך מאבקה ביופי אף פעם לא היה שלם וסימני היופי ניכרו גם בעבודותיה משנות השבעים. בשנות השמונים עם התרת הרצועה הלוחצת של האמנות המושגית הופיע, כריאקציה טבעית, גל של ציור אקספרסיוניסטי בצבעים עזים ובטכניקה סוערת. כרבים אחרים, גם חגית שחל לקחה חלק במפנה הזה ועם החלשות הגורם השכלתני, שאף פעם לא היה הכוח שהניע את הציור שלה, נותר המאבק בין ה"יפה" לבין ה"הבעתי" – וזהו המתח הפרה את עבודותיה היום. מושג ה"יופי" (על ניסוחיו השונים) משל באמנות לאורך ההיסטוריה ורק במאה ה19- החלה מרכזיותו להתערער ומרבית תפיסות האמנות העדיפו לייחס לאמנות פונקציה של "תפיסת אמת" או הבעה רגשית. במסלול הפרטי שלה, חגית שחל עשתה, אפוא, מהלך דומה למה שקרה בתולדות האמנות בכלל, כשהמירה את ה"יפה" ב"הבעתי", אם כי לא ויתרה עליו אלא מצאה בו יופי חדש.
תהליך העבודה הנוכחי של חגית שחל מתחיל בצילום שטיחים, שתפסו את עינה בבית המכירות הפומביות "תירוש", בעיקר כאלה שדגמיהם צפופים ומפותלים, כי היא נמשכת לגודש הערבסקי ולאופי הריתמי הזורם שלהם. על התצלום היא מניחה נייר שקוף ומכינה תרשים קווי של דגמיו. את התרשים הזה היא מגדילה מצילום זירוקס ומקרינה אותו, באמצעות מטול, אל בד הציור. בנקודה זו מתחיל שלב החיפוש הקומפוזיציוני על-ידי הזזת מערך הדגמים והטייתו על פני הבד עד להחלטה איזה קטע מן השטיח יכנס לפורמאט הציור ובאיזה אופן.
בניגוד לשטיחים ששימשו כנקודת מוצא, בציורים הקומפוזיציה אף פעם לא שלמה, סימטרית, ממורכזת ומדוייקת. כל פי רוב היא כוללת חלק מדגם השוליים על השטיח וקטע מהחלק המרכזי שלו וקווי השטיח מצויירים בסטיה קלה ביחס לקווי מסגרת בד בציור המלבני. מאחר והתפיסה שלנו נוטה, באופן טבעי, להפעיל עקרונות של התאמה, הקבלה ומציאת סדר – הדבר יוצר אי-נחת מסויימת. מתח אחר נוצר כאשר הדגמים הדקורטיביים השלמים והחוזרים משתבשים, מתפרקים ומתפוגגים לנוכח עינינו באופן שפוגע בתפיסת התבנית (גשטאלט) שלנו. חיכוך שלישי נובע מהמשחק הכפול ומהטלטלה המתמדת בין דו-מימד לתלת-מימד. השטיח הוא, כלשונו, שטוח, אך בציורים של חגית שחל נפערות בתוכו אשליות של עומק. יש בהם אזורי דימדומים ותהומות ארגמניים אפלים, שמתוכם עולות וצפות ערבסקות מסוגננות. הציורים עשויים ממספר שכבות של צבע וסוד הקסם הבארוקי העשיר, הנגלה מבעד לשכבות העיליות, טמון במעמקים הכהים של גוונים בגולים וחומים, אדומים וורודים, שמביניהם מבצבץ פה ושם הזוהר הפנימי של שכבה תחתית בכחול אולטראמרין. השפע הציורי יוצר חוויה חושית ורגשית שקל להתמכר לה, והיופי הוא, שכל היופי הזה נולד מתוך הרצון לבטל ולחסל את היופי הקונבנציונאלי של אביזרי הנוי המסורתיים.
היציאה ממסורת של יופי, שעדיין קוסמת לכולנו, לבעיטה במוסכמות היופי וחבלה בתבניותיו לשם הבעה אישית יותר, עשויה לגרות לפרשנות פמיניסטית של מרידה בתכתיבי היופי החברתיים, אך נראה לי שלא זה העניין. מה שמפעיל את חגית שחל הוא דחף פנימי נטול אידיאולוגיה. העיסוק שלה במושג ה"יופי" אינו מתוך עיון ודיון תאורטי במהותו, אלא מתוך התמכרות ציורית ליופי, מתוך דינמיקה אינטואיטיבית, הנעה ללא הרף בין מבנה נוקשה של דגמים נתונים וקבועים לבין ביטוי אינסטינקטיבי ואקספרסיבי של תנודות נפשיות.

טליה רפפורט