Faded Lovers - Hagit Shahal, Office in Tel Aviv Gallery, 2015

Hagit Shahal's work delves into portraiture in general, and the self-portrait in particular, combining documentation of objects from her immediate surroundings, images which become an integral part of her self-portrait from the distance of time. The current exhibition at Office in Tel Aviv Gallery, "Faded Lovers," blends four series that touch upon childhood and youth, memory, and objects of fantasy: Avigail My Teacher, To be the Daughter of…, My Father's Portrait, and Faded Lovers. Through the motifs underlying these series, alongside texts and words, which bring to the surface and peel off memories and stations in time and place, Shahal discusses childhood, femininity, and motherhood, signifying the milestones of her art with her idiosyncratic language.

            The monotypes and etchings in the exhibition are made from biographical excerpts which move linearly along the temporal axis. The artist pursues her memories as a young girl and an adolescent who was forced to construct an alternative, diffuse world for herself, full of vitality and fancy, vis-à-vis her parents' home which condemned any manifestation of beauty.

            The small-format works carry the nature of drawings, generating an intimate, quiet, yet powerful statement. The narrative builds up through the repeated images: the motif of femininity and the dimension of beauty, representations of the ephemerality of youth, the self-portrait, and the documentation of the artist's close setting.

            In the series of etchings Avigail My Teacher, which was later published as an artist's book, Shahal re-experienced her childhood: Oliphant Elementary School, Tel Aviv, third grade, and her teacher Avigail Gazith, whose character and appearance, wardrobe and accessories, were a source of inspiration and admiration for her young pupil. "Avigail Gazith taught me only a year, possibly two, but that year was formative and life-changing. I was eight years old. I wished and planned to become just like her. I used to wait for her every morning to see what she wore, what jewelry adorned her. At home, any sign of dressing up was considered bourgeois and decadent, so I had to seek alternative models of passion," Shahal recounts. The book contains images, such as high-heeled shoes, lace skirts, tights, and gaudy ribbons, alongside texts echoing various periods in Shahal's oeuvre.

            Women, some of them trailblazing, feminist leaders, thinkers, and scholars—artists, queens, writers, fashion designers—star in her arsenal of images in the series To be the Daughter of…. It features spiritual mothers, each a pioneer in her own way, women whose philosophy a d style offer a source of inspiration and a way of life: Coco Chanel, Queen Fabiola, Simone de Beauvoir, Sylvia Plath, Frida Kahlo, Annie Leibovitz. In the work To be My Own Daughter, she inserts her own image in-between these mothers, deliberating: "Who shall I adopt as a mother…: Queen Fabiola, with the little hat on her head, the gloved hands that hold onto a small bag, naturally beige-colored, who always

conducted herself properly, or rather the tragic Sylvia Plath?" the artist wonders about the mothers she appropriated for herself, some of whom she had observed in her childhood and adolescence in newsreel and cinema magazines, and in later years adopted other mothers for herself; a childhood fantasy intertwined with a later fantasy.

            The next series consists of drypoint portraits of the artist's father, Moshe, which were created in a single sequence, portraying an image of the beloved father as etched in her memory and as she came to know him from photographs and stories. Shahal uses a photograph of her father which she herself took at the age of 12, about a year before he passed away. "Each print presents a different facet of my father. Each work is another link in the same chain, deriving from a previous work. I tried to arrive at a cluster which would embrace his entire figure," says the artist. The figure itself conveys strength, and at the same time—softness and majesty. With a mindset oscillating between expressiveness and minimal line, the facial features shed light on a range of the figure's variants.

            The series Faded Lovers was spawned by Margaret Atwood's Cat's Eye: "Old lovers go the way of old photographs, bleaching out gradually as in a slow bath of acid:

first the moles and pimples, then the shadings. Then the faces themselves, until nothing remains but the general outlines. What will be left of them when I'm seventy? None of the baroque ecstasy, none of the grotesque compulsion. A word or two, hovering in the inner emptiness. Maybe a toe here, a nostril there, or a mustache, floating like a little curl of seaweed among the other flotsam." In this series of prints, created on wrinkled silk paper, the artist falls back on her memory as well as on the photographs of people who associatively remind her—in general lines and in their gestures—of the figures that faded. Unlike Atwood's novel, however, the acid in Shahal's etching bites the line and makes it sharper. According to the artist: "Confronting that period of 'faded lovers' effaced by time, I perform the opposite action. I reinstate them with their identity."

Irit Levin, Curator of the Exhibition

גרייס קלי מרחוב אוליפנט / Faded Lovers - חגית שחל

גלריה משרד בתל אביב, 2015

ביצירתה מתעמקת חגית שחל בחקר הדיוקן בכלל והדיוקן העצמי בפרט, תוך שהיא משלבת תיעוד של חפצים מסביבתה הקרובה, דימויים שממרחק הזמן הופכים אף הם להיות חלק מדיוקנה העצמי. בתערוכה הנוכחית בגלריה משרד בתל אביב, "גרייס קלי מרחוב אוליפנט", שזורות ארבע סדרות, הנוגעות בילדות ובנעורים, בזיכרון ובמושאים של פנטזיה: המורה אביגיל, להיות הבת של..., דיוקן אבי ומאהבים נמוגים. באמצעות המוטיבים, שהיא מעלה בסדרות אלו, לצד טקסטים ומילים, המציפים זיכרונות ותחנות בזמן ובמקום ומַשילים אותם, מנהלת שחל שיח על ילדות, על נשיות ועל אמהות, ומסמנת בשפתה הייחודית את אבני הדרך של אמנותה.

            בעבודות המונוטייפּ והתצריב בתערוכה נטווים מקטעי ביוגרפיה, הנעים באופן ליניארי על ציר הזמן. האמנית מתחקה אחר זיכרונותיה כילדה וכנערה שנאלצה לבנות לעצמה עולם אלטרנטיבי, דיפוזי, שופע חיוניות ופנטזיה, אל מול בית ההורים, שהוקיע כל גילוי של יופי.

העבודות קטנות הפורמט נושאות אופי רישומי ומייצרות אמירה קאמרית, שקטה, אך מלאת עוצמה. הנרטיב נבנה באמצעות הדימויים החוזרים ונשנים: מוטיב הנשיות וממד היופי, ייצוגים של שבריריות העלומים, הדיוקן העצמי ותיעוד הסביבה האינטימית.

            בסדרת התצריבים, המורה אביגיל, שהפכה לימים לספר אמן, חוֹוה שחל מחדש את ילדותה: בית הספר אוליפנט בתל אביב, כיתה ג', והמחנכת, אביגיל גזית, שאישיותה והופעתה – על מלתחתה והאביזרים שעיטרו אותה – היוו עבור תלמידתה מקור להערצה ולהשראה. "אביגיל גזית לימדה אותי רק שנה אחת, אולי שנתיים, אך שנה זו הייתה מהפכנית ומשמעותית עבורי. הייתי בת שמונה. ייחלתי ותכננתי להיות בדיוק כמוה. הייתי מחכה לה מדי בוקר לראות מה היא לובשת, אילו תכשיטים תענוד. אצלנו בבית, כל סממן של גִנדור נחשב לבורגני ולדקדנטי, וכך נאלצתי לחפש לי דגמי תשוקה אלטרנטיביים", מספרת שחל. בספר מופיעים דימויים, כגון נעלי עקב, חצאיות תחרה, גרביונים וסרטים מצועצעים, לצד טקסטים, המהדהדים תקופות שונות בעבודותיה במהלך השנים.

            נשים, חלקן פמיניסטיות, הוגות דעות פורצות דרך – אמניות, מלכות, סופרות, מעצבות אופנה – מככבות בארסנל הדימויים של האמנית בסדרה להיות הבת של.... הסדרה מציגה אימהוֹת רוחניות, כל אחת חלוצה בדרכה, שהגותן וסגנונן מציעים דרך חיים ומקור השראה: קוֹקוֹ שאנל, המלכה פאביולה, סימון דה בּוֹבוּאר, סילביה פּלאת, פרידה קאלוֹ, אנני לייבוביץ. בין האמהות הללו שותלת שחל את דמותה שלה בעבודה להיות הבת של עצמי: "את מי אאמץ לי לאֵם...: את המלכה פאביולה, בכובע קטן לראשה, ידיה העטויות כפפות אוחזות בתיק קטן, מן הסתם בצבע בז', שתמיד הייתה הכי 'בסדר' בעולם, או את סילביה פלאת הטראגית?", שואלת האמנית על האימהות שניכסה לעצמה, באחדות מהן צפתה כילדה וכנערה ביומני הקולנוע ובמגזינים, ובשנים מאוחרות יותר אימצה לה אימהות אחרות; פנטזיית ילדות המשתרגת עם פנטזיה מאוחרת.

            בהמשך פונה שחל לסדרת מונופרינטים, דיוקנאות של אביה, משה. בעבודות אלו, שנוצרו ברצף אחד, מופיעה דמות האב האהוב, כפי שנחקקה בזיכרונה וכפי שהכירה מתצלומים וממה שסוּפּר לה עליו. היא עושה שימוש בדימוי מתוך תצלום של אביה שהיא עצמה צילמה בהיותה בת 12, כשנה לפני מותו. "כל אחד מן הדיוקנאות מציג פן אחר בדמותו של אבי. כל עבודה היא חוליה נוספת באותה שרשרת ונובעת מעבודה קודמת. ניסיתי להגיע למקבץ שיקיף את כל כולו", אומרת האמנית. הדמות מקרינה עוצמה, ובד בבד הדר ורוך. בהלוך רוח שבין אקספרסיה לבין קו מינימלי, מאירים תווי הפנים מגוון וריאנטים של הדמות.

           הסדרה מאהבים נמוגים נולדה בהשראת ספרה של מרגרט אטווד, עין החתול: "מאהבים ישנים הולכים בדרכם של תצלומים ישנים, דוהים בהדרגה, כמו באגן חומצה: תחילה מיטשטשים השומות והפצעונים, ואז ההצללות, ואז הפנים עצמן, עד שלא נותר דבר מלבד קווי מִתאר כלליים. מה ייוותר מהם כשאהיה בת שבעים? אף לא שמץ מהאקסטזה הססגונית, אף לא שמץ מהכפייתיות הנלעגת. מילה או שתיים, מרחפות בריק פנימי. אולי בוהן כאן, נחיר שם, או שפם, מרחפים כמו אצה קטנה מסולסלת בין שרידי אונייה טרופה" (תרגום: יעל אכמון; כנרת, 2011). בסדרת הדפסים זו, שנעשתה על נייר משי מקומט, מסתייעת האמנית הן בזיכרונה והן בתצלומים של אנשים, שעל דרך האסוציאציה מזכירים – בקווים כלליים ובמחוות הגוף – את הדמויות שהלכו ונמוגו. בניגוד לספרה של אטווד, החומצה בתצריב של שחל צורבת את הקו ומחדדת אותו. לדברי שחל: "בהתמודדות עם התקופה הזו, של 'מאהבים נמוגים', שהזמן מחקם, אני עושה פעולה הפוכה. אני משיבה להם את זהותם".

אירית לוין, אוצרת התערוכה