Second Glance: The Portrait in Hagit Shahal's Work, 2015

Faded Lovers - Hagit Shahal, Office in Tel Aviv Gallery 2015

In the course of her artistic career, Hagit Shahal has engaged repeatedly with portraiture and the documentation of expression. In recent years, following the introduction of the camera into cell phones, self-documentation and the portrait have become central to the visual language surrounding us. While echoes of the photographic act and the need for documentation may be identified as recurring motifs in Shahal's oeuvre, in the current exhibition one may sense a dialectical tension between the works, which almost calls for their division into two.

            With a limited, monochromatic, draftswoman's palette, Shahal creates two series of prints distinguished by their subject matter and its treatment. The first addresses femininity. Amidst Frida Kahlo, Coco Chanel, and the teacher Avigail, one encounters Shahal's own portrait. With only a few contours, she situates her image within a sequence of powerful women who have influenced her and shaped her inner world. Shahal, however, does not immerse herself in the soft nostalgic image; she constructs an entire world of images which touches upon aesthetics and her cultural heroines, by flattening the image. She splits the space in two so that each portrait is also given a doppelganger—or, in her case, a female double, set against a backdrop of ornamental wallpaper unique to each portrait. Alongside the women, Shahal also presents female accessories associated with aesthetics as well as with the female body using or wearing them, such as a corset or stiletto shoes. Unlike the women, who are depicted at the margins of the paper, the objects occupy the center of the composition, thereby acquiring the validity of a portrait. At the end result of this female series, the viewer confronts a flat, one-dimensional image which elicits questions about Shahal's attitude towards the female body and the female portrait, as well as the need to decorate the latter under an aesthetic pretext.

            This modus operandi is rather contrary to the depiction of male figures in the exhibition. Whereas the prints pertaining to female imagery may call to mind art created by women mainly in the 1980s and 1990s, the works featuring male portraits go back several decades, to the art of engraving practiced mainly by men back in the early 20th century. Shahal thus takes a surprising step: she portrays the men in a different, somewhat romantic, three-dimensional and much more refined manner than the women, omitting the ornaments and the background as a whole. Despite the gap between these different modes of treatment, both series illustrate Shahal's urge to explore the modern tradition of portraiture that preceded her—from Elizabeth Peyton who was active in the late 20th century to Hermann Struck in the beginning of the same century—while delving into portraiture as a contemporary theme, and the ways in which its treatment influences the image itself and the viewer's experience.

Dr. Guy Morag Tzepelewitz

[Hebrew copy editing and consultation: Noga Stiassny] 

גרייס קלי מרחוב אוליפנט / Faded Lovers - חגית שחל

מבט שני- על הדיוקן ביצירתה של חגית שחל

לאורך השנים עוסקת שוב ושוב האמנית חגית שחל ביצירתה בדיוקן ובתיעוד המבע. בכלל - בשנים האחרונות, עם כניסתה של המצלמה למכשיר הטלפון הנייד, הפכו התיעוד העצמי והדיוקן לחלק מרכזי בשפה הויזואלית המקיפה אותנו מכל עבר. אך בעוד שניתן לזהות הדים למעשה הצילום ולצורך בתיעוד כמוטיבים חוזרים ביצירתה של שחל, בתערוכה הנוכחית אפשר לחוש במתח דיאלקטי המתקיים בין היצירות, אשר כמעט מבקש חלוקה שלהן לשתיים:

            בסקלת צבעים מצומצמת ומונוכרומאטית וקווים של רַשֶּׁמֶת, יוצרת שחל שתי סדרות של תחריטים המובחנים ביניהם באמצעות הנושא ואופן הטיפול בו. הסדרה הראשונה עוסקת בנשיוּת. בין פרידה קאלו, קוקו שאנל והמורה אביגיל, מתגלה גם דיוקנה של שחל. בעזרת קווי מתאר בודדים היא ממקמת את דיוקנה בין רצף של נשים חזקות אשר השפיעו או עיצבו את עולמה הפנימי. אך שחל אינה מתרפקת על הדימוי הנוסטלגי הרך אלא בונה עולם דימויים שלם העוסק באסתטיקה ובגיבורות התרבות שלה על ידי השטחת הדימוי. היא מפצלת את המרחב לשניים כך שכל דיוקן זוכה גם לדמות הכפיל, או במקרה הנוכחי – לכפילה, כשמאחור, ברקע, מופיע מעין טפט של אורנמנטים הייחודי לכל דיוקן. במקביל לנשים עצמן, שחל מציגה בתערוכה גם אביזרים נשיים המתקשרים גם הם לאסתטיקה ובו בזמן לגוף הנשי הממלא אותם, כמו המחוך ונעלי העקב. בשונה מהנשים המופיעות בשולי הנייר, שחל בוחרת למקם את האובייקטים האלו דווקא במרכז היצירה. כתוצאה ממהלך זה היא נותנת גם לאובייקטים אלו את התוקף של הדיוקן. התוצאה הסופית של הסדרה הנשית מציגה בפני הצופה דימוי שטוח וחד מימדי אשר מעלה שאלות בנוגע ליחסה של שחל לדיוקן ולגוף הנשי כמו גם לצורך לעטר אותו בתואנה אסתטית.

            אופן הפעולה הזה עומד בסתירה לתיאור של הדמויות הגבריות בתערוכה. אם אותן עבודות התחריט העוסקות בעולם הדימויים הנשי עלולות להזכיר אמנות אשר נעשתה על ידי נשים בעיקר במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בעבודות המציגות דיוקנאות גבריים חוזרת שחל מספר עשורים אחורה, אל עבר אמנות התחריט אשר נעשתה בעיקר על ידי גברים כבר בעשורים הראשונים של המאה שעברה. כך למעשה מייצרת שחל מהלך מפתיע: היא פונה לתאר את הדמויות הגבריות בתערוכה בצורה שונה מאלו הנשיות: באופן מעט רומנטי, תלת מימדי ומעודן הרבה יותר, תוך ביטול האורנמנטים - והרקע בכלל. אם כן, למרות הפער שנפער בין אופני הטיפול השונים, המשותף לשתי הסדרות הוא הדחף של שחל להכיר את מסורת הדיוקן המודרנית שקדמה לה, מזו של אליזבת פייטון מסוף המאה שעברה ועד לזו של הרמן שטרוק מתחילתה של אותה מאה. היא עושה זאת מתוך שאיפה להמשיך ולחקור את הדיוקן כתמה בעידן העכשווי, כמו גם את השפעת אופני הטיפול על הדיוקן עצמו ועל החוויה הנוצרת אצל הצופה.

דר' גיא מורג צפלביץ'

יעוץ ועריכה לשונית- נוגה שטיאסני