הרצאה: Your skin make me cry | היבטים פמיניסטיים בעבודותיה של חגית שחל

Your skin make me cry | היבטים פמיניסטיים בעבודותיה של חגית שחל

הרצאה ע"י ניר הרמט במסגרת סדרת הרצאות מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר

אני מבקש להציג מבט רוחבי בין גופי עבודותיה האחרונים של חגית שחל. הסדר אינו בהכרח ליניארי אלא כזה שמראה היבטים שונים ביצירתה, כמהלך נשי-פמיניסטי מובהק המנסה לערער או לאתגר את עמדת הצפייה, להיות פוליטי ולהציע מבט ביקורתי על נושאים מוכרים.

כאשר הכרתי את חגית, לפני יותר מעשר שנים, היא היתה עסוקה בציור מסורתי, בשמן על בד, כאשר את העבודות איכלסו בדרך כלל דיוקנאות עצמיים וחפצי יומיום מתוך חייה. היו שם שלל של אטריביוטים נשיים או כאלו שסימלו נשיות בעיניה ותמיד הם תיפקדו כמעין פורטרט עצמי, מעין מראה שמתרגמת לחפץ, לנוף וגם להשתקפות קלסתר פניה.

בתערוכה 'קרטוגרפיה' שאצרתי לחגית ב 2007, הצגנו כחמישה הדפסים בגודל של יותר מ 3 מטר על 3 מטר שהוגדלו מתוך ציורי שמן קטנים. ההדפסים העצומים נתלו על קירותיו החיצוניים של בית האמנים בתל אביב. הציורים הופקעו מהאינטימיות שלהם ויצאו אל הרחוב. היה שם דימוי של טבעות הנישואין שלה, וכלי פורצלן קטן ששימש במקור לסוכר והיה לקופסת התכשיטים שלה, וזכורה לי במיוחד קומפוזיציה של חגית מתבוננת במראה קטנה שמראה רק חלק מפניה ומורחת אודם אדום על שפתיה. הפעולות ה"קטנות" עברו blow up, מתוך רצון לאבד או לערער את הנימה האינטימית שלהם והפכו לפעולות כמעט אקסהביציוניסטיות, "גדולות מהחיים", כדי לערער את המבט ולהנכיח נשיות במרחב הציבורי. הפעולות האישיות הקטנות הפכו לשלט פרסומת או לזעקה נשית שצועקת "אני כאן", גדולה, תחיו עם זה.

אבל עוד קודם לתערוכה הזו חגית ציירה דיוקנאות עצמיים ואת חפציה כפורטרטים של עצמה. דרך קלסתר פניה היא תיעדה את השנים החולפות – יצרה מעין timeline אישי ובדקה על עצמה, בגוף ראשון, ערכים או תוקף של יופי נשי, מה מצופה ממנה, לעומת אופן הנחת הצבע שסיפר גם איך היא מרגישה. היא הלכה על קו תפר שבין ייצוג ריאליסטי, רציונאלי, לבין המקומות הציוריים בהם הקו נפרם, הופך לאקספרסיבי, וידויי וחושף, עוכר שלווה ומייצר עמדת צפייה מאתגרת.

לצד הציור המסורתי, מעט מאוחר יותר, חגית התחילה לחקור ולעבוד במדיום של חיתוכי לינוליאום (אשר על פי רוב נחשב למדיום גברי). הסדרה הוצגה לראשונה בתערוכה 'דאבל טראבל', בגלריה אפרט-ארט, באוצרותה של רותם ריטוב. הטכניקה המיוחדת לגילוף הזה הובילה אותה לתוצאה ראשונית, דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. בצירוף הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן,  נולדו דימויים בלי היסוס, והם שונים ונבדלים מהדימויים המופיעים בעבודותיה בדרך כלל. אפשר לזהות בעבודות מחוכים, נעלי "סטילטו", גרבי רשת מהודקים בביריות, מגפי עור עם עקבים מחודדים ונשים שבורות הכבולות באופנים שונים. לאביזרי הלבוש האלו קיימות משמעויות מקבילות ומהופכות. הם מייצגים נשיות חזקה, משוחררת ובטוחה במיניותה, ובמקביל מנציחים את האישה הכבולה והנשלטת; המחוך המרים והמחטב הוא גם החגורה החונקת, המגבילה את היכולת להתנועע בחופשיות ובנוחות.
מה מספרים פרטי הלבוש הנשיים הללו, ואיזה תפקיד או פרפורמנס משחקת האישה הלובשת אותם? פמיניסטית, עצמאית ומשוחררת, או כבולה ונזקקת.  שולטת או נשלטת?  
בספרו 'הצגת האני בחיי היום יום' מציג אירווינג גופמן את האדם כ'שחקן חברתי', הלובש את זהותו ומגלם תפקיד. האדם החברתי הוא שחקן המופיע בפני קהל, התנהגותו היא הופעה ועמדה פרפורמטיבית.
אלמנט הקשירה מייצג גם הוא את אזור הדמדומים הנע בין כאב ועונג. פסלי העבדים של מיכלאנג'לו היוו השראה לחלק מהדפסי הנשים הכבולות. החיבור בין המושג עבד לאובייקט מיני מייצג את המתח שבין השולט והנשלט.  
הכתובת "מה את רוצה" שזורה בעבודות, לפעמים בשלמות ולעתים במקוטע. הכיתוב הזה, כמו סיסמא, הוציא מהמגירות האחוריות את הכמיהות, הטאבואים ואת הפער שבין "נשיות" או נוחות. היא כתבה אז: "את כלי העבודה שלי אני מאכסנת בתיק בד, שאני מכנה "תיק הסריגה שלי". אני לוקחת אותו איתי לחופשות, או עובדת איתו בשבתות על המרפסת. סריגה, הנתפסת כמלאכה נשית מסורתית, מתקשרת אצלי למלאכה של סכינים ופציעות.
כואב לי פרק יד ימין מהגילוף. דרוש כוח כדי לגלף את הנשים הכנועות האלה, שתנועתן מוגבלת.
האם הנשים שלי, הכבולות בחצאיות צרות ועקבים בלתי אפשריים, תוכלנה  לשמור על עצמן, להזדקף לכשתרצנה ולהחזיר לעצמן את המבט?"
סדרת העבודות 'מה את רוצה', נשית בויזואליות שלה, גברית בטכניקה שלה ופותחת דיון שחגית תמשיך ותעסוק בו, כפי שנראה, גם הלאה. טכניקת הדפסי הלינוליאום מאפשרת לה לייצר מן קעקוע של המציאות, חותמת או תמרור אזהרה.

הסדרה הבאה שארצה לדון בה בקצרה נקראת על שם השיר 'קריפ' של להקת רדיוהד משנת 1993. ברשותכן אקרא שני בתים מהשיר, ולמרות שהכותב הוא גבר, שיניתי את ההטיות ללשון נקבה באותו האופן שבו חגית מנכסת את השיר:

לא אכפת לי אם זה כואב
אני רוצה שתהיה לי שליטה
אני רוצה גוף מושלם,
אני רוצה נשמה מושלמת.
אני רוצה שתשים לב כשאני לא בסביבה
הלוואי שהייתי מיוחדת.

כל מה שגורם לך אושר
כל מה שאתה רוצה
אתה כל כך מיוחד, לעזאזל
הלוואי שהייתי מיוחדת.

הסדרה קריפ  מורכבת מ- 18 הדפסים, ביניהם ארבע דמויות של נשים במצבים אינטימיים והיתר הם ארבעה משפטים מתוך השיר החוזרים על עצמם בין כתמים וצורות כמעט מופשטות. חגית יצרה את רצף הדימויים ללא תכנון, כל אחד נבע מתוך הקודם, בלי לדעת לאן זה יוביל. הסדרה מבקשת להחזיר כוח ולנכס את דבריי הגבר, להמיר אותם חזרה אל אמירה נשית. אפשר לזהות בעבודותיה של חגית ובפרט בעבודה זו, מהלך שכאילו מאמץ את הפטריארכיה ואת המבט הגברי על מנת לנטרל אותו. היא מבליטה סטריאוטיפים נשיים "מצופים", קטגוריים כדי לחתור תחתם.

ממשיך את המהלך הזה גוף העבודות Death Will Not Do Us Part או בתרגום חופשי 'המוות לא יפריד בינינו', פראפרזה הפוכה על המשפט Untill death do us apart מתוך טקס הנישואין הנוצרי. עשרות של ניירות ג'וס, הנקראים גם ghost money – כסף "רוחות רפאים", שמשמשים במסורת הסינית מן ירושה או צידה לדרך של מה שיצטרך הנפטר בעולם הבא. בעת הקבורה, הניירות נקברים או נשרפים עם גופת המת והם לשימושו לנצח. חגית מזמינה את הניירות האלו בדואר מסין ומדפיסה עליהם באופן אסוציאטיבי, לדבריה, "קבוצת חפצים מאוד לא פמיניסטים": ליפסטיק, מראה קטנה, בטריות, מברשת לשיער, נעלי עקב, שעון מעורר, סכין מטבח ועוד. היא שוב מאמצת את הסטריאוטיפ, מנכסת אותו ויוצרת דווקא ממנו היגד פמינסטי מתריס. היא נשבתה בקסמם של הניירות; האדום, הכסף והזהב הזה, העדינות, העיצוב שנעשה לפי סטנדרטים לא מוכרים והקשר שבין יופי למוות. היא אימצה אותם באופן ספונטני ופראי, הלקוחים ממסורת זרה, השתעשעה עם ההסבר הראשוני על שימושם, וללא רצון להתעסק עם כיבוד המסורת, פשוט אהבה את הניירות. די מהר נרקמה אסוציאציה של חפצים שאשה מערבית, "אולי אני" היא אומרת, תרצה לקחת לקברה. שחל מביאה את כל האטריביוטים הנשיים האלו כדי לעקר מהם את העוקץ ואת המבט המחפיץ, הגברי, המשייך אותן לנשיות סטריאוטיפית, על מנת להעצים נשיות במודל מהופך.

תערוכה נוספת שארגה יחד את הנושאים שמעסיקים אותה ומעלים לדיון עמדה נשית היתה 'גרייס קלי מרחוב אוליפנט', הוצגה בגלריה 'המשרד' בתל אביב באוצרותה של אירית לוין. עבודות תחריט, תצריב ומונוטייפ קטנות מידה, בעלות אופי רישומי, שקטות, אך עוצמתיות. הנרטיב נבנה באמצעות דימויים החוזרים ונשנים: מוטיב הנשיות וממד היופי, ייצוגים של מסע הזמן - שבריריות העלומים, דיוקנאות עצמיים ותיעוד הסביבה הקרובה והאינטימית.

בתערוכה הוצגו ארבע סדרות, הנוגעות בילדות ובנעורים, בזיכרון ובמושאים של פנטזיה: המורה אביגיל, להיות הבת של..., דיוקן אבי ומאהבים נמוגים. באמצעות המוטיבים, שהיא מעלה בסדרות אלו, לצד טקסטים ומילים, המציפים זיכרונות ותחנות בזמן ובמקום ומַשילים אותם, היא מנהלת שיח על ילדות, על נשיות ועל אמהות, ומסמנת את אבני הדרך של עצמה וגם מסתכלת אחורה אל תחנות אמנותיות שעברה בהן. היא בונה לעצמה עולם אלטרנטיבי, שופע חיוניות ופנטזיה, אל מול בית ההורים, שהוקיע כל גילוי של יופי.
עמוד השדרה של התערוכה מתואר בגוף ראשון ונשען על סיפור ביוגרפי של האמנית. ספר אמנית בשם המורה אביגיל, בו חגית חוזרת לכיתה ג' בבית הספר אוליפנט בתל אביב. המחנכת, אביגיל גזית, (שחגית פגשה בעקבות התערוכה) היתה מקור להערצה ולהשראה לתלמידתה. חגית נזכרת ומספרת: "אביגיל גזית לימדה אותי רק שנה אחת, אולי שנתיים, אך שנה זו הייתה מהפכנית ומשמעותית עבורי. הייתי בת שמונה. ייחלתי ותכננתי להיות בדיוק כמוה. הייתי מחכה לה מדי בוקר לראות מה היא לובשת, אילו תכשיטים תענוד. אצלנו בבית, כל סממן של גִנדור נחשב לבורגני ולדקדנטי, וכך נאלצתי לחפש לי דגמי תשוקה אלטרנטיביים". בספר האמנית רצף דימויים של נעלי עקב, חצאיות תחרה, גרביונים וסרטים מצועצעים.

ציר נוסף ומרכזי בתערוכה ההיא נקרא להיות הבת של... . סדרה של פורטרטים של האמהות הרוחניות שלה: קוֹקוֹ שאנל, סימון דה בּוֹבוּאר, סילביה פּלאת, אנני לייבוביץ, פרידה קאלוֹ, ועוד. דימויי האמהות שלה מצויירים בקו מרוקן, מסמן, כזה התופס את קו המיתאר שלהן ודרך טכניקת התחריט היא מייצרת מעין עותק משוכפל, מוכפל של כל אחת מהן וקורצת לאמנות פופ ולעותק ללא מקור של בנג'מין. היא מבקשת לייצר את הנשים החזקות האלו כמוצר משוכפל ודרך כך לייצר עמדה ביקורתית. רובד נוסף הוא הרקע של העבודות שבצידו האחד הוא אורנמנטי ומקשט כמצופה מאישה ובצידו השני הוא כתמי ויצרי. היא יוצרת מתח מורכב ביחס לייצוג הנשים הללו – מתחפש ומתקשט במראה ראשון וחותר תחת היופי, אקספרסיבי ולא מבקש למצוא חן. דרך כותרות העבודות בסדרה "להיות הבת של..." חגית מכניסה את עצמה לתוך שושלת של נשים חזקות ומתוות דרך. היא מסתכלת בהן, מתארת את מורכבות ומורכבות המבט או תהליך ההתקבלות שלהן, שואבת מהן השראה וצועדת בעקבותיהן.
הדמויות הגבריות בתערוכה, המאהבים הדהויים ודיוקן אביה, עומדים אל מול הנשים, ומעורבבים בהן. כאן היא שמה דגש ומשתמשת עד הסוף במה שתחריט מאפשר וכמזוהה כטכניקה שבד"כ עושים בה שימוש גברים. היא מעלה באוב את מאהביה מהעבר והם משמשים כחלק וכפרספקטיבה להגדרת העמדה הנשית בתערוכה.
הסדרה מאהבים נמוגים נולדה בהשראת ספרה של מרגרט אטווד, עין החתול, ואני מצטט מתוכו: "מאהבים ישנים הולכים בדרכם של תצלומים ישנים, דוהים בהדרגה, כמו באגן חומצה: תחילה מיטשטשים השומות והפצעונים, ואז ההצללות, ואז הפנים עצמן, עד שלא נותר דבר מלבד קווי מִתאר כלליים. מה ייוותר מהם כשאהיה בת שבעים? אף לא שמץ מהאקסטזה הססגונית, אף לא שמץ מהכפייתיות הנלעגת. מילה או שתיים, מרחפות בריק פנימי. אולי בוהן כאן, נחיר שם, או שפם, מרחפים כמו אצה קטנה מסולסלת בין שרידי אונייה טרופה" (תרגום: יעל אכמון; כנרת, 2011). בסדרת הזו, המודפסת על נייר משי מקומט, היא מצטטת מזיכרונה ומתצלומים ישנים דמויות גברים שהולכים ונמוגים. אך בניגוד לספרה של אטווד, החומצה בתצריב צורבת את הקו ומחדדת אותו.
בעבודה שחתמה את התערוכה, "להיות הבת של עצמי", היא מסירה את המסיכה ומציירת דמות מכונסת ושבירה שעומדת אל מול כל הרצף החזק בחלקה האחר.
 

בתערוכתה האחרונה, "נשים קטנות", שהוצגה לפני כשלושה חודשים בבית האמנים בתל אביב, נדמה לי שחגית מורידה את הכפפות ומגיבה באופן ישיר לייצוגי המדיה שמחפיצים נשים באופנים שונים כדי למכור מוצרי צריכה. 

קציעה אלון פותחת את המאמר 'חתוכות' שהיא כותבת לתערוכה זו, כך: "מתי לאחרונה ראיתם גבר ערום משתכשך באמבט קצף? נשים רבות על הזכות לא לשבת בפינת השולחן, שמא לא יתחתנו 7 שנים. מתי לאחרונה ראיתם גברים רבים על "זכות נחשקת" זו? אישה מתכוננת בהתרגשות לבואו של טכנאי, מתלבטת בבחירת בגדים. מתי לאחרונה ראיתם גבר מתכונן בהתרגשות לבואה של אשת מקצוע, לא יודע מה ללבוש לכבודה? מתי נראתה אשת מקצוע בפרסומת? נשים מדברות על מטבח חדש בטון מטופש והעוויות ילדותיות. מתי ראיתם גברים ההופכים את עצמם למפגרים? הפרסומות של פרפקט ליין, גולדסטאר ("תגיד תודה שאתה גבר"), טורנדו, ג'רוסלם פוסט לייט (והדומות להן) פולשות אל חלל הסלון האינטימי שלנו יום יום שעה שעה. לא עוד, אומרת חגית שחל, המבקשת לקרוע באלימות את מסך הצבעים הבוהקים ומצג השווא של הפרסומת, ולהציג בפנינו סדרה של חיתוכי לינוליאום בשחור לבן, מנוקים ומנוגבים מן "הסקסיות הזוהרת" של הפרסומת."

אם כך, התערוכה ביקשה להנכיח, מנקודת מבט ביקורתית ופמיניסטית את מרכיבי המבט הגברי – הגמוני, המעצב, מחפיץ ומנמיך נשים לצורך של פניה שיווקית. חגית עוקבת, מקפיאה ומשעתקת את ההעוויות המוגזמות של השחקניות, כפי שהן מופיעות בפרסומות בטלוויזיה ועל גבי המסכים, את הקולות הצווחניים שפולטים טקסטים של התפעלות מגובים ברמזים מיניים, אל מול אביזרים לשיפוץ אמבטיות ומטבחים. כשבראש רשימת הנחשקים נמצאים מוט פינוק וברז ברבור, הנהגים בלחישה עורגת ובמבט חולמני.
גוף העבודות נוצר באופן מכוון וחוזר בטכניקה מסורתית של חיתוכי לינוליאום אשר התבקשה, לדבריה של האמנית, בגלל האופי הבוטה שלו ושהתאימה לעבודות אלה. ד"ר קציעה אלון כתבה: "בבחירתה של שחל במדיום של חיתוכי לינוליאום ליצירותיה, היא מטעימה את הסיסמה שטבע חוקר התקשורת מרשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר". " ואכן, את אחת העבודות בתערוכה היא מדפיסה על בד מודפס בדוגמא מן מנומרת של עור נחש מוזהב. הבחירה בנחש אינה מקרית והיא משלימה את הסטריאוטיפ שמתייחס לנשים כאל נחשים, הנחש המקראי כמפנה בוגדני של האישה כלפי הגבר וגם במובנים הפרוידיאנים שלו.

היום חגית עסוקה בגוף עבודות חדש, שיוצג בסוף 2018, העוסק בייצוגים של רקדניות עמוד. כשהיום עולה השאלה האם להפוך את ריקוד העמוד שהתחיל במועדוני חשפניות לספורט תחרותי לגיטימי. את המסקנות של המחקר הזה תוכלו לראות בקרוב בתערוכה.